מקור בבא מציעא ב׳
1 שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בְּטַלִּית, זֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וְזֶה אוֹמֵר: ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״. זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״. זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ – וְיַחְלוֹקוּ.
2 זֶה אוֹמֵר: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״, וְזֶה אוֹמֵר: ״חֶצְיָהּ שֶׁלִּי״, הָאוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְהָאוֹמֵר חֶצְיָהּ שֶׁלִּי – יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵרְבִיעַ. זֶה נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים, וְזֶה נוֹטֵל רְבִיעַ.
3 הָיוּ שְׁנַיִם רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד רוֹכֵב וְאֶחָד מַנְהִיג, זֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר: כּוּלָּהּ שֶׁלִּי – זֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְזֶה יִשָּׁבַע שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ פָּחוֹת מֵחֶצְיָהּ, וְיַחְלוֹקוּ.
4 בִּזְמַן שֶׁהֵם מוֹדִים אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהֶן עֵדִים – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה.
5 גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמִתְנָא זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי וְזֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי? לִיתְנֵי חֲדָא! חֲדָא קָתָנֵי: זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי, וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְכוּלָּהּ שֶׁלִּי.
6 וְלִיתְנֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, וַאֲנָא יָדַעְנָא דְּכוּלָּהּ שֶׁלִּי! אִי תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״, הֲוָה אָמֵינָא: מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ. אַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ – בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה לָא קָנֵי.
7 וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ מַאי ״מְצָאתִיהָ״ – רְאִיתִיהָ, וְהָא אָמַר רַבְנַאי ״וּמְצָאתָהּ״ – דַּאֲתַאי לִידֵיהּ מַשְׁמַע.
8 אִין ״וּמְצָאתָהּ״ דִּקְרָא – דַּאֲתָא לִידֵיהּ מַשְׁמַע, וּמִיהוּ תַּנָּא לִישָּׁנָא דְעָלְמָא נָקֵט, וּמִדְּחָזֵי לֵיהּ אָמַר: אֲנָא אַשְׁכַּחִית, וְאַף עַל גַּב דְּלָא אֲתַאי לִידֵיהּ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תָּנֵי: ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ – דְּבִרְאִיָּה בְּעָלְמָא לָא קָנֵי לַהּ.
9 וְלִיתְנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְלָא בָּעֵי ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״! אִי תָּנֵי ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ הֲוָה אָמֵינָא: בְּעָלְמָא דְּקָתָנֵי ״מְצָאתִיהָ״ בִּרְאִיָּה בְּעָלְמָא קָנֵי, תְּנָא ״אֲנִי מְצָאתִיהָ״ וַהֲדַר תְּנָא ״כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ דְּמִמִּשְׁנָה יַתִּירָה אַשְׁמְעִינַן דִּרְאִיָּה לָא קָנֵי.
10 וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ חֲדָא קָתָנֵי? וְהָא ״זֶה״ וְ״זֶה״ קָתָנֵי: ״זֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי מְצָאתִיהָ, זֶה אוֹמֵר כּוּלָּהּ שֶׁלִּי״ וְכוּ׳.
11 אָמַר רַב פָּפָּא, וְאִיתֵּימָא רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי, וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי: רֵישָׁא בִּמְצִיאָה, וְסֵיפָא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר.
12 וּצְרִיכָא:
13 דְּאִי תְּנָא מְצִיאָה הֲוָה אָמֵינָא: מְצִיאָה הוּא דִּרְמוֹ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר, חַבְרַאי לָאו מִידֵּי חָסַר בָּהּ, אֵיזִל אֶתְפִּיס וְאִתְפְּלֵיג בַּהֲדֵיהּ! אֲבָל מִקָּח וּמִמְכָּר, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא.
14 וְאִי תְּנָא מִקָּח וּמִמְכָּר, הוּא דִּרְמוֹ רַבָּנַן שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ מִשּׁוּם דְּמוֹרֵי וְאָמַר: חַבְרַאי דְּמֵי קָא יָהֵיב וַאֲנָא דְּמֵי קָא יָהֵיבְנָא, הַשְׁתָּא דִּצְרִיכָא לְדִידִי אֶשְׁקְלֵיהּ אֲנָא, וְחַבְרַאי לֵיזִיל לִטְרַח לִיזְבַּן, אֲבָל מְצִיאָה, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר הָכִי – אֵימָא לָא. צְרִיכָא.
15 מִקָּח וּמִמְכָּר, וְלִחְזֵי זוּזֵי מִמַּאן נָקֵט? לָא צְרִיכָא דְּנָקֵט מִתַּרְוַיְיהוּ, מֵחַד מִדַּעְתֵּיהּ וּמֵחַד בְּעַל כָּרְחֵיהּ, וְלָא יָדַעְנָא מִי הוּא מִדַּעְתֵּיהּ, וּמִי הוּא בְּעַל כָּרְחֵיהּ.
16 לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּבֶן נַנָּס, דְּאִי בֶּן נַנָּס, הָאָמַר:
17 כֵּיצַד אֵלּוּ וָאֵלּוּ בָּאִין לִידֵי שְׁבוּעַת שָׁוְא?
18 אֲפִילּוּ תֵּימָא בֶּן נַנָּס, הָתָם וַדַּאי אִיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא. הָכָא אִיכָּא לְמֵימַר דְּלֵיכָּא שְׁבוּעַת שָׁוְא, אֵימוֹר דְּתַרְוַיְיהוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי אַגְבְּהוּהָ.
19 לֵימָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּסוֹמְכוֹס, דְּאִי כְּסוֹמְכוֹס, הָאָמַר: מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה.
20 וְאֶלָּא מַאי, רַבָּנַן? הָא אָמְרִי הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה!
21 הַאי מַאי, אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן: הָתָם דְּלָא תָּפְסִי תַּרְוַיְיהוּ אֲמַרוּ רַבָּנַן הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסִי פָּלְגִי לַהּ בִּשְׁבוּעָה.
22 אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סוֹמְכוֹס, הַשְׁתָּא וּמָה הָתָם דְּלָא תָּפְסִי תַּרְוַיְיהוּ – חוֹלְקִין בְּלֹא שְׁבוּעָה, הָכָא דְּתַרְוַיְיהוּ תָּפְסִי לַהּ – לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
23 אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס: כִּי אָמַר סוֹמְכוֹס שֶׁמָּא וְשֶׁמָּא, אֲבָל בָּרִי וּבָרִי – לָא אָמַר.
24 וּלְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דְּאָמַר: אָמַר סוֹמְכוֹס אֲפִילּוּ בָּרִי וּבָרִי, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
25 אֲפִילּוּ תֵּימָא סוֹמְכוֹס, כִּי אָמַר סוֹמְכוֹס – הֵיכָא דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא, אֲבָל הֵיכָא דְּלֵיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא – לָא.
26 וְלָאו קַל וָחוֹמֶר הוּא? וּמָה הָתָם דְּאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא לְמָר, וְאִיכָּא דְּרָרָא דְמָמוֹנָא לְמָר,
פירוש תוספתא כפשוטה על בבא מציעא ב׳:כ״ד
24 58. מצא חמור טעון פחמין. וכן בכי"ע: פחמים. ובד בטעות: חמץ, וצ"ל: פחמין. ועיין מ"ש להלן בסמוך.
25 58-59. או דברים האסורין, אין מחייבין אותו ליגע בהן. אין ספק שהכוונה כאן לדברים האסורים מחמת חוק המלכות כלומר, שאסור להכניס אותם בלי מכס, או כדומה. וכן להלן פ"ז הי"ב: וטענו דברים האסורין, ונטלום ממנו חרמים או מוכסים וכו'. ואם אין דרכו לגנוב מכס אין מחייבין אותו ליגע בהן. אבל ברור שאין מדברין כאן באיסורי תורה שאינו רשיי ליגע בהן עיין להלן, שורה 67, בעניין איסורי הנאה, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה, ומה עניינו ל"כל העושה בתוך שלו". ולעצם העניין עיין ספרי כי תצא פיס' רכ"ב, עמ' 256, מכילתא דרשב"י כ"ג, ה', עמ' 215, בבלי כאן ל' א'.
26 59. כל העושה בתוך שלו וכו'. בבלי ל' ב' בשם רבא.
27 60. אם היה חמורו נפלן, פורק עמו אפילו מאה פעמים. בכי"ע: אם היה חמורו נופל וכו', והכוונה, נופל תחת משאו, עיין בבלי ל"ב סע"א. ובמכילתא משפטים פ"כ, עמ' 325, ירושלמי פ"ב הי"א, ח' ע"ד, בבלי ל"ג רע"א: רובץ ולא רבצן. ובמ"ש מחלק בין רבצן לנפלן. ורבצן הוא שכוונתו להזיק, ועושה כן מרצונו, ונפלן הוא חמור שרגליו רעות, ונופל באונס. ובירושלמי הנ"ל: תני רובץ, ולא רבצן, וחזר ותני פורק עמו אפילו מאה פעמים ביום, ומתרץ: הן דתימר רובץ ולא רבצן, בההוא דמפיל גרמיה, והן דתימר פורק עמו אפי' מאה פעמ' ביום בההוא דאניס. אבל נראה יותר שגירסת כי"ע נכונה, ולא מצאתי "נפלן" במקום אחר.
28 61. רשיי להקל על הפרסה ולגבות שכרו הימנה. בד ובכי"ע: להקל את הפרסה. והיא היא. ולכאורה פירושו שמותר לו לאדם להקל על הבהמה השוה שמות י', כ"ו: לא תשאר פרסה, כלומר, להקל עליה בסיוע, לסייע לה, ולקבל שכר בעד הסיוע. ואפילו במקום שאינו חייב בפריקה, כגון שהיה עליה יתר ממשאה משנתנו פ"ב מ"י, מכילתא הנ"ל, ועיין בבלי ל"ג א', מ"מ מקיים מצות טעינה הקם תקים עמו, ורשאי לקבל שכר. ובכלל "הקם תקים" כלול גם המסייע והמחזיק את המשא שלא יפול. וכן אמרו בירושלמי סוטה פ"ז ה"ד, כ"א ע"ד: אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת, וכי יש תורה נופלת שמעון בן יקים אומ' החזק הוא עומד. ועיין היטב גם בתו"כ בהר פרשה ה' ה"א, ק"ט ע"ב. ובבבלי ל"ג א': תנא ומדדה עמו עד פרסה. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. ולכאורה היא הברייתא שלנו, והכוונה שם שהוא מדדה עם בעל החמור עד פרסה, ומשגיח שלא תפול תחת משאה, ונוטל שכר. ועיין בתוספות שם, ד"ה ונוטל. ובדק"ס שם, עמ' 96, הערה כ', מביא בשם כ"י ר' א': ל"א = לישנא אחרינא הקם תקים עמו עד פרסה, ת"ר ומדדה וכו'. והכוונה שמחזיק עמו, ומקיים מצות הקם תקים טעינה. ושמא שנו בבבל: ורשאי להקל עד פרסה, ולפיכך פירשו מה שפירשו. וכע"ז בבבלי כתובות ס"ז ב' שפירשו שם בציפורי בבשר ציפורים, ובתוספתא ובירושלמי הכוונה למשקל ציפורי, עיין מ"ש לעיל ח"א, עמ' 185 ואילך.